אהבת הטבע שלי 

נולדתי בצ'כוסלובקיה בעיר פראג לזוג הורים שהמסורת היהודית היתה זרה להם. החג היחיד שאנו הילדים הכרנו היה חנוכה, עם הדלקת הנרות וחלוקת המתנות. ידענו שקיימים ראש השנה ויום כיפור, אך הם לא צויינו במשפחתנו בכלל. על ט"ו בשבט (חג האילנות), פורים (חג הילדים) ופסח (חג המצות) למדנו רק אחרי עלייתנו ארצה.

בתשע שנות חיי הראשונות חייתי בעיר הגדולה פראג. אמא תמיד ספרה לנו, בגעגועים גדולים, על ילדותה בכפר, בשדות, ביער, ובכל סוף שבוע יפה, היינו יוצאים עם הורינו לטייל בטבע, לאורך נהר הוולטבה, או בהרים בצפון המדינה. כל קיץ בילינו עם אמא בבית איכרים בכפר קטן, ואבא המשיך בעבודתו במשרד בעיר, והיה מצטרף אלינו בסופי שבוע. אלה היו החיים האמיתיים בשבילי.

עם תחילת מלחמת העולם בשנת 1939 הצלחנו לצאת מצ'כוסלובקיה, הגענו לארץ ישראל והתישבנו בתל-אביב. אמא המשיכה לספר על הטבע, ובשבתות היפות בחורף היינו יוצאים לטייל ברגל בסביבות הירקון, ואף לקטוף כלניות ונרקיסים - באותה תקופה זה עוד היה מותר!

כך התבגרתי, ילדה עירונית החולמת על הטבע, ולמזלי, פגשתי את יוסף (פפיק) , גם הוא יליד פראג. לאביו של פפיק, אוטו, היה בפראג בית קפה בו היו מתאספים יהודי העיר, קוראים עיתונים יהודיים ומדברים ציונות. אחד האורחים הקבועים בקפה אשרמן היה אבא שלי. משפחת אשרמן עלתה ארצה בשנת 1937, ואוטו פתח בית קפה ברחוב אלנבי בתל-אביב. כאשר פפיק היה בן ארבע-עשרה הוא אמר לאביו: "כשאגדל אהיה חקלאי ולא בעל בית קפה עירוני," והלך ללמוד בבית ספר חקלאי. בהשפעת הבן, האב מכר את בית הקפה ושמו שונה ל"קפה ניצה". אוטו קנה חלקת אדמה במושבה הרצליה והקים משק, בו היו לול תרנגולות, עצי פרי שונים, וחלקת אדמה גדולה עליה הקים מטע בננות. בינתיים סיים פפיק את לימודיו, ופרצה מלחמת השחרור. לאחר שסיים את שרותו בצה"ל התמסר לגידול הבננות.

פפיק ואני נפגשנו, והאהבה פרחה בינינו. בערב רומנטי אחד נשאלתי: "את רוצה שאבנה לך בית בגן עצי פרי?" אני, שאוהבת טבע, לא יכולתי לסרב להצעה כזו. נישאנו, בנינו בית, היה לנו מטע, היתה לנו גינה, ולקראת ט"ו בשבט הוספתי שתילים לגינה היפה.

אהבתי לחג האילנות העצימה כאשר בשנת 1962, בט"ו בשבט, נולד בני השני. רצינו לקרוא לו "אילן", אך שם זה היה "תפוס" על ידי אחיו הגדול ממנו בשנתיים. הסתפקנו ב"עמי".

עברו הרבה מאד שנים מאז, ואני עדיין אוהבת פרחים, וכל שנה לכבוד ט"ו בשבט, אני מוסיפה שתיל או שניים ל"גינתנו" הקטנה, במרפסת שלנו כאן בבית אבות

.